עד גיל 20 היתה ההבעה בכתב שלי מצוינת. כתבתי מאמרים, חיבורים, אך לא היתה לי היכולת לשורר. ואז, גל עכור שטף אותי, וסחף איתו את כל שבניתי. חיפשתי סיבה לכאב. שאלתי "למה דוקא אני?" לבסוף בהשגחה פרטית, הגעתי למדרשת סל"ה- מדרשה ללימוד היהדות לבעלות תשובה. למרות היותי בת "בית יעקב" התקבלתי על מנת לחזק את אמונתי. שמעתי שם שיעורים קסומים, שלא ידעתי כמותם מעולם. וכך מצאתי את עצמי בהשראה גבוהה, משרבטת שירים ליריים, שנונים ועצמתיים כאחד. הסיטואציה של המשבר, מזכירה לי משפט מימי שלמה המלך, והמעשה שהיה כך היה: בימי שלמה המלך היתה אישה שהכניסה המוני מטבעות זהב לכדי חרס, ויצקה עליהן דבש. היא ביקשה מהשכן שלה שישמור לה את "כדי הדבש", עד שתשוב. השכן גילה את המטבעות וחמד אותן. הוא רוקן את מטבעות הזהב, ותחתן מילא את הכדים בדבש. כשזעקה האישה חמס על השוד שנעשה לה, ציווה שלמה המלך החכם מכל אדם, לשבור את כדי הדבש, ואז מתוך השברים, נתגלה הזהב המצנצץ. כן. גילו הכשרון לימד אותי כי השבר מגלה בך מטמון שטרם ידעת עליו. מאז ועד היום כתבתי שירים למכביר. לכל שיר התאריך בן נכתב, והכל מתועד בכתב יד אותנטי, במחברות עבות כרס. בחרתי במובחרים שבהם- שירים שיתקבלו על כל לב. עד היום לא פרסמתי את השירים לציבור הרחב. חלומי היה לפרסם אותם כאגודת שירים אחת. חלומי מתגשם עכשיו. בשירים שלי תמצאו טקסטים עכשוויים, בני זמננו, מדברים את השפה ואת הנושאים הנוגעים לחיי היום יום, וההווה של כולנו. השירים עוסקים ביחס לילדים, האהבה אליהם, תפקידי האם, אתגרים בחיים, ותמיד ותמיד אש התקווה היוקדת. השירים נכתבו מתוך תובנות שעלו בנפתולי המסע. הכתיבה היוצרת היתה התרופה שהביא הא-ל למכתי. דרכה עיצבתי את אישיותי, שיניתי דרכי חשיבה ודפוסי התנהגות, וקניתי קנייני נפש. זו היתה הדרך להביע פרצי רגשות, תובנות, הבנות ומסקנות. אני תורמת את כתבי לעולם, ורואה בזה ייעוד והגשמה, להאיר מהחושך שלי לכולם. וידעתי כי אם אחד מכם ימצא מזור מכתָּבַי, והיה זה שכרי. שווה היתה כל הדרך בשביל להנחיל דעת שקניתי ביזע.
לאתר קראתי "עט הדעת" – קלמבור של "עץ הדעת"- הגיגים ותובנות שנבעו מן העט, לשירים ששאפו שנים רבות להיות נחלת הכלל.
© יעל שיר